רבים שואלים אותי: "אם כל כך מדהים ביפן, למה עזבת?"

כתבתי על כך בשבועון היפני "Tokyo Notice Board". כותרת הכתבה היתה "Leaving Neverland".

להלן תרגום הכתבה smile

 

אומרים שבכל אחד מאיתנו מסתתר ילד קטן. ביפן, בוודאות, ה"ילד" הזה יוצא החוצה!

אינני יודעת מהו הטריגר הראשוני. נראה לי שזה מתחיל בסנריו הבא:

עם הגיעך ליפן, אתה מנסה להרשים את המקומיים ולהגיד כמה מילים ביפנית כמו  "Sumimasen" (סליחה) או "Arigato" (תודה). היפני שמולך, מראה כולו התלהבות ומשבח אותך עם המשפט: "Wooaaahhh! Nihongo Jouzu" (ווואווו! אתה כל כך מוכשר ביפנית!!) אתה מחייך כמו ילד קטן וגאה, שזה עתה אמר "אמא" בפעם הראשונה וכולם סביב שמחים...

אז כן! נראה לי שזה הטריגר.

בהמשך, כל פעולה שתעשה בנוכחות חברים יפניים, הם תמיד ינסו "לעזור" לך. (כלומר: לעשות את הפעולה עבורך) או "להתנצל" בשמך: "סלחו לו, הוא גאיג'ין" (כינוי למי שאינו יפני), גם אם לא עשית שום דבר לא בסדר.

שמחתי שלפחות לא צריך להחליף לי חיתולים!

נוסיף למשוואה את כל הדברים ה"קוואיים" (חמודים) שאתה לפתע חש צורך עז לשים על התיק או על הטלפון הסלולארי שלך וכל הטרנדים האופנתיים היפניים, שגורמים, בין השאר, לנשים בוגרות להתלבש כמו ילדות קטנות (אפילו אני מצאתי את עצמי רוכשת חצאית ורודה עם נעליים ורודות תואמות!!)

נראה לי שיפן הופכת זרים רבים לסוג של פיטר פן.

הכיף שם- הוא מיידי: טוקיו היא כמו מגרש משחקים ענק.

אינך מרגיש את החובות והמחויבויות לחברה, כמו המקומיים. אינך מעורב בחדשות המקומיות או בפוליטיקה ולרוב הזרים, אין עבודה "אמיתית" (זרים רבים מחלטרים בעבודות כגון הוראת אנגלית ושאר עבודות, שאצלנו מכונות "עבודות סטודנטים") או מערכת יחסים יציבה "אמיתית". (לרוב, מה שקורה בטוקיו- נשאר בטוקיו).

הספק ב"כיף" הזה צץ כשאתה קופץ לחופשת מולדת במדינתך. פתאום כל מי שהכרת נראה שהזדקן מאוד: כאילו הייתה מכונת זמן שגרמה לכולם, מלבדך, להזקין.

לחבריך הותיקים כבר יש ילדים ומשכנתא ואתה כמו ילד קטן, שלרוב, מרוויח הרבה יותר מהם...

 

רבים אומרים שמשפחה זה "טעם החיים". אבל בטוקיו, אתה מרגיש על גג העולם ודוחק את ה"עניינים הרציניים האלה" לצד.

אבל כשמסתכלים עם זכוכית מגדלת, על הזרים שחיים ביפן, רואים את כל ה"גאיג'ינים המזדקנים", ש"נתקעו" ביפן וחיים שם שנים רבות ומשהו בזה פשוט לא מרגיש נכון.

בסופו של דבר, אינך רוצה להפוך ולהיות כמותם.

אני מניחה, שכשמתחילות להתעורר מחשבות על העתיד, זה הזמן לעזוב את ארץ-לעולם-לא. 

 

 

המאמר המקורי באנגלית ויפנית- כאן